אני נשאלת כבר שנים על ההיסטריה וההיסטוריה של שבוע האופנה, איך זה קרה, איך נולד הרעיון, מאיפה האומץ לעשות וגם הרבה נסיונות לקבל קצת ג’וס של מאחורי הקלעים. בסדרת כתבות חדשה אחשוף לאט לאט את כל הסודות ואחורי הקלעים - כדי להזכיר לכל אחת ואחד שמרגישים שהם תקועים ולא מצליחים בכלום, או שמרגישים לא ראויים - שגם זבוב אחד קטן בחדר יכול להטריף את העולם. כתבה ראשונה בסדרה; מאחורי הקלעים- כך נולד שבוע האופנה

זה התחיל מבאסה. נולדתי וגדלתי כשמנה. מעולם לא הייתי רזה ולכן מעולם גם לא יכולתי ללכת לשופינג נורמלי כמו שאר החברות שלי. כשהייתי צריכה חולצה חדשה או מכנסיים, אמא שלי הייתה יוצאת איתי למסע חוצה מדינה, היינו עוברות בכל החנויות של הזקנים (בעולם טרום קניונים בכל מטר) ומנסות לחפש מציאות- משהו במידה שלי שיתאים לילדה ולא לזקנה. חוויית השופינג המתסכלת הזו עיצבה אותי לא מעט. עם השנים והטיסות לחו”ל גיליתי עולם אחר. עולם בו אני לא מצורעת שמוקצת מחנויות, עולם מדהים שאפילו שמנה כמוני יכולה להכנס לחנות רגילה, מעוצבת ומוארת, ולמדוד בגדים ואפילו לבחור את האהובים עליי מתוך מבחר של דגמים. זה אולי נשמע לך מוזר- אבל הרגשתי שזכיתי בלוטו. כי בבית, במדינה שלי- זה לא היה המצב. וכשעברתי לאנגליה וחוויית השופינג הפכה עבורי לדבר נורמטיבי שבשיגרה- מצאתי את עצמי נהנת מהחיים. הייתי שמחה יותר, רגועה יותר. הבטחון העצמי שלי עלה. ככה זה כשאת לובשת משהו שמתחבר למי שאת ולא שק עם פאץ’ פאייטים שגם אישה בת 70 לובשת לחתונה של בת דודה שלך (מקרה אמיתי, ורצון אמיתי שתפתח האדמה ותקבור אותי באותו רגע). כן, גיליתי עולם. גיליתי שזו לא אני הבעייתית- אלה האנשים שמכתיבים את עולם האופנה בארץ

יום אחד, רק התעוררתי מהשינה וקיבלתי הודעה מחברה בלונדון שעושים שם יום אופנה למידות גדולות ושאני חייבת לבוא. 5 דקות אחר כך כבר היה לי כרטיס. זה היה יום חם במיוחד בלונדון נטולת המזגנים ומצאתי את עצמי צועדת לקיבינימט, למתנ”ס שכוח אל שזיהיתי רק בזכות העובדה שעמדו בחוץ שמנות לבושות פוליאסטר. זו הייתה חווייה שלא אשכח בחיים. היה מ-ח-ר-י-ד!!! ומדהים בו זמנית. עשרות שמנות נדחסו למתנ”ס קטנטן בלי מזגן וישבו לצפות בתצוגות אופנה שהציגו כל מיני מעצבות מקומיות. הסגנון היה בעיקר ויניל ובדים זולים. זה היה נורא. הזענו את נשמתנו אחת על השנייה, הבגדים היו מחרידים אבל הווייב באוויר- ואוו! זהו! מצאתי את מקומי. הנה. אני שייכת. אני חלק. אני לא עב”ם ולא דוחה. אני סתם עוד שמנה. אני בבית. יש עוד כמוני, נשים שמנות, שאוהבות להתלבש, לצחוק, לרקוד, לנשום. זה לא מובן מאליו

חזרתי לארץ ועברו עוד כשבועיים כרגיל, עד שבאמצע הלילה, בעודי בוהה בתקרה עלה לי רעיון. בא לי גם! בא לי שיהיה פה, בארץ שלי, בבית שלי, לפחות אירוע חגיגי שבו אני יכולה להיות אני. מקום שבו לא יעקמו עליי פרצוף של “באיזה סרט את חיה שמשהו יעלה עלייך?” אלא מקום שבו יגידו לי רק “ממי סורי, נשאר לי רק במידות גדולות ממך”. מקום שירים לי, שארגיש בו שייכת, שיחבק אותי, שיאפשר לי לצאת מארון הבושה המשקלי ופשוט להפוך לאישה שאוהבת אופנה. בלי שימדדו בי כל גרם של שומן

מאותו רגע יצאתי למרתון פסיכי: למצוא מקום, לגייס חסויות, למצוא מעצבים שיש להם טווח מידות או יכולים לייבא טווח מידות רחב. איך מפיקים אירוע, מה הדגשים, רגע- יש כבר משהו עולמי שנולד- איך מתחברים אליו? איך להגיע ללקוחות? מי נגד מי? הלב דפק על 2000 קמ”ש והראש היה מפוצץ במשימות ודברים. חודשים של ריצות, התחננויות, גיוס נשים שידגמנו (לא היו אז דוגמניות פלאס סייז כמו היום), למידה של בירוקרטיות ביטוחים ושאר דברים כיפיים ובקיצור- טרפת. אבל הצלחתי. מצאתי מקום שביקש ממני את המחיר היחסית הכי נורמלי ושקרוב לחניון גדול ולתחבורה ציבורית (משהו שסירבתי להתפשר עליו), מצאתי (בקושי רב) מציגים שבסוף הסכימו להשתתף כי זה היה להם כמעט בחינם אז החליטו “לקחת את הסיכון” (כן, הפכתי לספונסרית ברגע- כאילו אני בכלל רוטשילד ולא רחמילביץ’). גייסתי את כל הידע שלי בשיווק ויח”צ ויצאתי לדרך. שבועיים לפני כבר הפסקתי לאכול ולישון לגמרי מרוב לחץ. פתאום גיליתי את הדבר הזה שנקרא חרדה. הדופק שלי היה כל הזמן על 10,000 קמ”ש, זיעה קרה כיסתה את גופי ונפשי במשך שבועיים רצופים ופיקי ברכיים שכמעט גרמו לי להתקף לב- פעם בשעה בערך כשנולד לו עוד בלת”ם. עזבו את זה שכל הכסף שלי היה מושקע בזה- פחדתי מהקיץ של אביה. שכל ההשקעה הזו תלך לפח. שכל החודשים האלה ירדו לטימיון

ואז זה קרה

יום רביעי, 25.12.14 בשעה 11:00 - ארבע שעות לפני פתיחת דלתות האירוע, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. זהו. כמו פולנייה טובה ראיתי את עצמי יושבת בחלל העצום הזה לבד, בטוחה שלא רק הלקוחות לא יגיעו אלא גם המציגות יבריזו. ראיתי בראשי איך חפרתי לעצמי בור שאין לי איך לצאת ממנו. ואז פתאום שמעתי צעקות מלמטה ‘גאאאאאאלה נתקעו במעלית’ - וההתרוממות נפש שהיכתה בי הייתה פשוט מטורפת. יש פה מישהו! המציגים מתחילים להגיע (וברוררר שחייבים בלת”ם אז בהצלחה בחילוץ מהמעלית. אגב, כיום אני כבר מומחית בחילוץ מכל סוגי המעליות תודות לשבועות האופנה). הם מתחילים להקים את העמדות שלהם, אני ממשיכה לנקות (כן, כל מי שחושבת ששבועות האופנה היו גלאם עבורי- מי ששטפה מרצפות זו אני. היוש). הנשים שבחרתי לדגמן התחילו להגיע וגם צוות הביוטי ששכרתי. ההגברה הגיעה ולמדתי לחבר הכל לבד (בכל זאת, מימנתי הכל לבד והתקציב היה מאוד מוגבל אז רק שכרתי ציוד) ובשלב מסויים אחי הגיע, כשעה וחצי לפני פתיחת דלתות, ואני- שכבר הייתי מרוסקת פיזית ונפשית מכל התהליך הזה- ביקשתי שירד לאוטו שלי, שצמוד לכניסה, להביא לי משהו

עברו 5 דקות והוא לא חוזר. עברה רבע שעה. 25 דקות. חצי שעה. הוא לא חוזר! ואני בראש כבר מריצה סרטים איך אני חונקת אותו כי הוא בטח החליט לקפוץ לקנות לו לאנץ’ או משהו- אחרת אין סיבה שפעולה של 2.5 דקות לוקחת לו כל כך הרבה זמן. אחרי 40 דקות אני רואה אותו מטפס את 10 המדרגות, נאנח כאילו רץ מרתון, החולצה שלו נראת כאילו דרסה אותו משאית והוא מזיע. “נו מה???” צעקתי לעברו והוא אמר לי- “את נורמלית? את יודעת מה הולך בחוץ????”. הוא קיבל את מבט ה-מה אתה רוצה ממני עכשיו?- ואמר לי- לכי תסתכלי רגע מהחלון

הבטתי מהחלון וכמו שמציגה תיארה את המחזה- בפגישת סיכום האירוע שלנו- נהייתי לבנה יותר מטיפקס. נשים צעירות, מבוגרות וזקנות הקיפו את בית מעריב, מחכות לרגע שנפתח את הדלתות והן תוכלנה להיכנס. כל הגדלים, כל הצבעים, כל הגילים. עומדות בתור פסיכי שמקיף את הבניין. הלם. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לרגע חטפתי סחרחורת והרגשתי שוב שהקרקע נשמטת תחת רגליי. אספתי את עצמי, הסתובבתי למציגים וצעקתי להם- 5 דקות פותחים - מוכנים או לא- חם בחוץ. וכך קרה

היו הרבה בלת”מים ובעיות בשבוע האופנה הזה אבל אושר כזה לא נראה במדינה מעולם. 4 ימים של נשים שבוכות את נשמתן מרוב אושר. כולן שייכות. הן לראשונה בחיים יכולות לעבור בין 20 מיני בוטיקים ולבחור מה שבא להן- והכל עולה עליהן. והמעצבות? בעננים. כמה בעננים? יש כאלה שנגמרה להן הסחורה ביום השני. ואני? אני בעיקר עומדת / מתחבאת מאחורי דלפק גבוה, מסתכלת על הכל מהצד ולא מאמינה. והדמעות מציפות לי את עיניי. והן ניגשות אליי ומודות לי, ואני מתה! אני מתביישת. קטונתי. לכו תהנו מה עכשיו אתן מביכות אותי למוות? זה אולי לא נראה כך בגלל הרשתות החברתיות, אבל אני אישה של מאחורי הקלעים. אני מהמתחבאות. אני מתביישת

וכולן בהיי מטורף. 4 ימים של שכרון חושים. 4 ימים של אלפי נשים ונערות וילדות שהצביעו ברגליים ואמרו לי תודה. אלפי נשים שרכשו ממיטב האופנה, שהעיזו להגיד ‘זה לא בא לי, בא לי כזה’ כי פתאום הייתה להן אפשרות. אלפי נשים שפתאום העולם חיבק אותן ואיפשר להן להיות מי שהן. ושלא תתבלבלו- כמות הליוויים האישיים שעשיתי ב-4 הימים האלה הייתה מטורפת. אתם יודעים איך מרגישה אישה שפתאום, אחרי 20 שנה יש חצאית במידה שלה- אבל היא מפחדת למדוד? אתן יודעות איך מרגישה נערה בת 18 גבוהה מאוד שפתאום מוצאת מכנסיים שלא נראים כאילו גזרו לה אותם באמצע השוק? התרוצצתי וחיזקתי, ועודדתי והסברתי, והדגמתי וחיבקתי- כי פתאום הבנתי. הן מפחדות. הן מפחדות מהשפע הזר והלא מוכר. מכל ההיצע. מהצבעים והגזרות. מהדפסים. זה עולם חדש וזר עבורן- ובמשך 4 ימים הייתי המאמא המחבקת, זו שמחזיקה את היד וגורמת לחלומות להתגשם. גם חלומות שהן בכלל לא העזו להרשות לעצמן לחלום. ולרגע אחד עצרתי והרשתי לעצמי להביט על הכל מהצד ולהגיד לעצמי- גאלה עשית את זה! בראת עולם! ולהיזכר בכל הנשמות שליווי את חיי עד כה שהסבירו לי כמה אני לא ראויה וכמה לא אצליח בכלום בחיים שלי- רק כי אני שמנה

וככה התחילה ההיסטוריה. כך נולד השינוי בישראל. משבוע אופנה אחד שהפך ל-7 שבועות אופנה + חינוך שוק + חינוך תעשייה. כמו שלא אשכח לעולם את המחזה המדהים- הרגע שבו פתחנו דלתות ואלפי נשים הסתערו פנימה, כך לעולם גם לא אשכח את החרדות של לפני, וגם לא את ההרגשה שאני, אישה במידה 48, לא יכולה להיכנס לקניון בישראל ולעשות שופינג. והאמת? גם אין לי איך לשכוח. אנחנו שנים אחרי- והמצב הוא בדיוק כמו שהיה. בקניון אנחנו עדיין מצורעות. מזל שהיה פאשן וויק כדי להזכיר לנו שאנחנו גם ראויות ושוות

…המשך יבוא